התלמוד השלם בסינית

המאמר פורסם לראשונה בעלון עולם קטן

לפני כמה ימים נפגשתי עם מנהל של הוצאת ספרים בין לאומית מתוך מטרה לבחון את מכירת הספר שלי ברוסית. בשלב די מוקדם הוא הציע לנסות ולהפיץ את הספר ב...סין. כשהבעתי את ספקותי לגבי מהלך של שיווק ספר אמונה יהודי בסין הוא הלך והביא לי ספר ש"מצאתי סתם כך בחנות ספרים גדולה בסין. כשרפרפתי שם על המוצרים".
הספר היה אדום כולו, באפיון ברור למפלגת העם הסינית והכיל... הרבה מאוד מילים בסינית. הוא שאל אותי אם אני מזהה את הספר וכשעניתי בשלילה הוא הצביע על שלוש מילים באנגלית מסולסלת כזו, שהתקשיתי לזהות בבליל האותיות הסיניות הציוריות. "התלמוד השלם" היה כתוב שם.

אחרי שהוא גילה לי את הסוד בהחלט יכולתי לראות בספר האדום מבנה של גמרא- מסכתות, פרקים, שטח של משניות מוקף בריבוע ושטח שבו נכתבת (מצויירת?) הגמרא עצמה. האמת שזה מדהים. כשיצאתי משם לרכב ולבליל הדיבורים, ההשפרצות וההשמצות לקראת הבחירות חשתי את ההבדל העמוק בין עוצמת הרעיון שעם ישראל הביא לעולם, עוצמות הרוח הבלתי מושגות המגיעות עד לבית דפוס סיני אדום, לבין היחס שמקבלת התרבות העמוקה הזו כאן.
אנחנו נוהגים לדון רבות ב"תרבות המערבית" והשפעתה עלינו, אולם עושים זאת בדרך כלל מזווית מאוד מסויימת של המציאות- האתגרים, החינוכיים בעיקר, שמציבה הטכנולוגיה, תרבות הצריכה וכדומה. אולם נראה שישנה נקודה מרכזית ביחס של התרבות המערבית אל העבר והמסורת בכלל שאנו מפספסים. רובינו, ככל הנראה, היינו מעדיפים להיות חלק מהתרבות הזו גם אילו נתנה לנו הבחירה בעניין, אולם לבחירה זו יש מחירים לא רק בהשתעבדות לכוכבי פופ ורוק- עצם התרבות המערבית מקדשת את עולמם של הצעירים וממילא חשה בוז, אולי אוטומטי, לנכסי ידע ותרבות מהעבר. ממילא, הבחירה הכמעט אוטומטית של צעיר ישראלי ששומע על עניין דתי היא בוז. כל נכסי הרוח, אוצרות החשיבה היהודית, המסורת העתיקה ועצם יישוב הדעת ההכרחי כדי לעסוק בה נידונו מראש לבוז פנימי כזה שהוא חלק מהתרבות הכללית סביבנו של "העולם שייך לצעירים". זה הרבה מעבר לתחושת רתיעה מחוקים כובלים והלכות מחמירות, זה קידוש של עצם החשיבה החדשה.
לכאורה זה לא כך בכל העולם. ישנם תרבויות שונות (מעט, כי גם הן עוברות תמורות אדירות בעקבות תרבות הצריכה והשפע), שבהם, ככל הנראה, יש יותר כבוד לעצם המסורת, לחכמתם של חכמים ולעולמם של הוגים מדורות עברו. ברור לי שרוב רובם של הסינים וקרוביהם הפיזים והתרבותיים אינם עסוקים בפילוסופיות עתיקות כל הזמן, אולם נראה שתרבות המזרח בהחלט מייחסת יותר כבוד, לפחות, לעצם החשיבה של העבר. לעיתים קרובות, כאשר אנחנו נחשפים לעוד מתקפה על מסורת ישראל או על אמירה רוחנית כזו או אחרת ממש בא לזעוק- "בסדר, נניח שאפשר להתווכח על עצם הנקודה. אבל אתם באמת מאמינים שכל המטען הרוחני של השולחן ערוך, הפוסקים שלפניו והגמרא שבבסיסו מייצגים רק טיפשות ובורות?". הפער בין מי שעוסק במושכלות החכמות הללו ונחשף לעומקים שלהם לבין התרבות השטוחה מסביב הולך וגדל והופך כמעט לבלתי ניתן לגישור כאשר מתווכחים עליהם. ההבנה הבסיסית שיש עומק אדיר בכל הנהגה שאתה לא מבין משנה, כמובן, את היחס לדיון. אולם כאשר בצד השני ניצבת התרבות המערבית היחס הזה הוא פעמים רבות חד צדדי.

ופתאום... באים הסינים, או הקוראנים, או כל עם אחר שאיננו נגוע בבוז אוטומטי למסורת קדומה ולא פחות אלא לומד גמרא או מבהיר את הכבוד הפנימי לעולמה. זוהי נקודה שנראה שצריך לשנן שוב ושוב, גם לעצמנו. כי לענ"ד גם אנחנו נוהגים להתכווץ מבפנים כשאנחנו שומעים את הביטוי "אתה לא מודרני", או, חס וחלילה, "אתם שקועים בעבר". מלבד האמת האלוקית אוצרות הנצח הללו נושאים בתוכם אלפי שנים של חכמה, של הקרבה אנושית, של בירורים חוזרים ונשנים של האמת ושל הדרך, של נבואה וקבלת עול לצד מחשבה מבריקה ופורצת דרך ושל המון חשיבה מחדש... אלא שבמסורות כאלו חשיבה מחדש יכולה לקחת כמה מאות שנים. בהחלט ולמה לא? ברור שחייבים להתייחס לכל מילה כאל מסר אלוקי, אולם לא לפספס בדרך את עצמתה של החכמה הפנימית של המסורת.